ברוב הניתוחים מושתלת עדשה רכה שמתקפלת ומוכנסת דרך חתך שקטן מ־3 מילימטרים. בדומה לעדשות משקפיים, גם העדשות התוך־עיניות הן מסוגים שונים:
1. עדשות מונופוקליות: אלה הן העדשות המושתלות ברוב מקרי הקטרקט. העדשות האלה מאפשרות ראייה חדה למרחק מסוים, למשל לראייה מרחוק. ראייה למרחקים אחרים דורשת משקפיים, למשל משקפי קריאה.

2. עדשות מולטיפוקליות: העדשות האלה מאפשרות ראייה טובה גם לרחוק וגם לקרוב, אולם משיקולים רפואיים אינן מתאימות לכל מטופל.

3. עדשות טוֹריוֹת: אלה הן עדשות המסוגלות לתקן עיוות מסוג "צילינדר" במטופלים בעלי צילינדר גבוה בקרנית. עדשות אלה מוזמנות בדרך כלל בהתאמה אישית.

בשלבי המחלה הראשונים ניתן לתקן את עיוות הראייה באמצעות משקפיים או בעזרת עדשות מגע רכות. עם התקדמות המחלה, כאשר הקרנית הופכת דקה יותר, חרוטית יותר וקמירותה לא אחידה, ניתן לתקן את עיוות הראייה באמצעות עדשות מגע קשות נושמות מיוחדות.

כיום ניתן לעצור את התקדמות המחלה. באמצעות שיטת טיפול חדשה הנקראת "צילוב קולוגן" או "קרוס לינקינג". בשיטה הזאת מחזקים את הקרנית הדקה והחלשה בכך שיוצרים בה צילוב חדש בין סיבי החלבון הנקרא קולגן. הטיפול הזה יעיל במיוחד כאשר הוא נעשה בעת שהקרטוקונוס מופיע או מתחיל להתקדם.

את הטיפול עושים במרפאה, ובמהלכו מסירים את שכבת תאי הציפוי של הקרנית (תאי האפיתל), מטפטפים טיפות של ריבופלאבין (ויטמין B12) על פני הקרנית ומקרינים אותה באור אולטרה–סגול. הקרינה מפעילה את הויטמין ובעקבותיה הוא יוצר את תהליך הצילוב בין סיבי הקולגן.

הגורמים הנפוצים לפגיעה בקרנית הינם: דלקות לאחר זיהומים בקרנית, מחלת קרטוקונוס, צלקות אחרי פציעות בקרנית, סיבוך מניתוחי עיניים קודמים ודחייה לאחר השתלת קרנית קודמת.

לצורך ביצוע הניתוח משתמשים בקרנית בריאה שנתרמה מאדם שהלך לעולמו. הניתוח נעשה בהרדמה מקומית או כללית, הקרנית המושתלת נתפרת למקומה בעזרת תפרים. בהמשך, במהלך תקופת ההחלמה, מסירים את התפרים האלה בצורה הדרגתית בחודשים שלאחר הניתוח.

בשנים האחרונות ישנם חידושים רבים בתחום של השתלת הקרניות. ניתן כיום לבצע השתלה שבמהלכה מוחלפת השכבה החולה של הקרנית (ניתוחי DSAEK ו־DMEK).

היתרון הגדול בשיטה הזאת הוא ריפוי מהיר הרבה יותר ושחזור הראייה כעבור כמה שבועות מהניתוח. הניתוחים האלה נעשים בהרדמה מקומית, והחתך המשמש לניתוח הוא מזערי. עם זאת, ניתוחים אלו אפשריים רק בחלק מהמועמדים להשתלה.

הטיפול מתאים במיוחד לצעירים – בדרך כלל בעשור השני או השלישי לחייהם – אם הוא ניתן זמן קצר לאחר גילוי הקרטוקונוס או כשיש עדות להתקדמותו. הטיפול לא מחזיר את הקרנית למצבה התקין, אבל הוא מייצב אותה ומונע את החמרת הקרטוקונוס.